<h1>סמ"ג עשין סימן רי"א</h1>
<h2>דף ה:</h2>
פסק רבינו משה (בכורות פ"ד ה"ח) כי הלוקח בהמה חולבת מן הגוי שחלב פוטר מן הבכורה שהרי בכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ורוב בהמות אינן חולבות אא"כ יולדות, ואין הלכה כדברי האומר חלב אינו פוטר בו בפרק הלוקח בהמה (בכורות כ' ב'). והא דמשמע בפרק הלוקח בהמה (כ"ד א') דרבי יוחנן אית ליה דרשב"ג דאמר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי פטורה מן הבכורה דלא מרחמא אלא אם כן ילדה משמע דחלב לבדו שלא ראינוה מניקה אינו פוטר דחיישינן למיעוט דחולבות אף ע"פ שאינן יולדות, אומר רבינו יצחק שלשם מדבר בראינוה חולבת קודם לידה דבההיא מודה דחלב לבדו אינו פוטר אם לא שראינוה מניקה אבל בעלמא סבירא ליה דחלב פוטר דהלך אחר הרוב (עי' כ' ב' תד"ה חלב), תדע שכן הוא דהא רשב"ג לא חייש למיעוט בתחילת פרק כל הצלמים (ע"ז מ' ב') דלא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום כדגזר ר' מאיר מטעם דחייש למיעוט וגם רבי יוחנן לא חייש בפ"ק דחולין (ה' ב') דאכל משחיטת כותי ולא חייש למיעוט החשודים כדקאמר התם (ו' א') גבי ר"מ דגזר על יינן, ומה שאומר בפרק אם לא הביא (שבת קל"ו א') שרשב"ג אומר כל שלא שהה שלשים יום באדם אפילו נפל מן הגג או אכלו ארי הוא ספק נפל אלמא חייש למיעוט נפלים ושם פוסק כרשב"ג יש לחלק שחוששין למיעוט המצוי כזה כמו מים שאין להם סוף דאשתו אסורה (יבמות קכ"א א') וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו.
<h2>דף מד:</h2>
ואם נולד בקדושה ונולד בו מום קבוע נשחט עליו דכתיב בפרשת ראה (דברים ט"ו כ"א—כ"ב) וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' א-להיך בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל, ובבכורות פרק אלו מומין (ל"ז א') פירשו חכמים איזהו מום קבוע דהוי דומיא דעור ופסח, ואע"פ שיצא מקדושתו במומו אינו נוהג בו כחולין לגמרי ונוהג בהן קדושה כפסולי המוקדשין שנפדו דתנן בבכורות פ"ב (י"ד א') ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, ומצינו בכור חמור מהן דתנן (ל"א א') כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר, ואפילו בכור בעל מום קאמר כדאיתא בגמרא וכדאמרינן בפרק אלו טריפות (מ"ד ב') אמרה ליה בת רב חסדא לרבא אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא ומפרש טעמא משום דבשומא מיזדבן ולא במתקלא ואיכא חשדא, ובבעל מום קאמר דהא בבבל הוה ולאחר חורבן אלמא בעל מום אינו נשקל הילכך אפילו בעל מום אסור בגיזה ובעבודה (יראים סי' קמ"ב).
שנינו במסכת תמורה פרק אלו קדשים (כ"א א') מה בין בכור והמעשר לבין כל הקדשים, שהקדשים נשחטין ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר, ויש להם פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור והמעשר, ובאין מחוצה לארץ לארץ חוץ מן הבכור והמעשר ואם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומם לבעלים. ואומר בגמרא ורמינהי בן אבטינס העלה בכורות מבבל ולא קיבלו ממנו אמר רב ששת ההיא ר' עקיבא היא ומתניתין ר' ישמעאל כו' דתניא רבי עקיבא אומר (כ"א ב') יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת לפני ה' א-להיך מעשר דגנך ובכורות בקרך וצאנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ אף בכור אינו בא אלא מן הארץ. ומה שממעט שם רבי עקיבא בכור חוצה לארץ דווקא לעניין הקרבה אבל מקדש קדיש כמו שמוכיחות כל ההלכות ההיא דאלו טרפות (חולין מ"ד ב') בבבל אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא וההיא דהתרת בכור בחוצה לארץ שאמרנו למעלה וכן הרבה, ובעניין זה מצינו מעשר בהמה במסכת בכורות כאשר יתבאר במצות המעשר (עשה רי"ב). ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כמעשר דגן (רמב"ם בכורות פ"א ה"ה).
<h2>דף קל.</h2>
שנינו בפרק הזרוע (חולין ק"ל א') ובפרק שני דבכורות (י"ד א') כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיון והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר, וכל מי שקדם הקדשו את מומו או מום עובר את הקדשו ונפדו פטורים מן הבכור ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה ואם מתו יקברו.
בכור בעל מום מותר להאכילו לגוים ולכלבים שנ' כצבי וכאיל דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ב ב') בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על בכור בעל מום ובית הלל מתירין אפילו לגוי ואע"פ שחולק תנא דברייתא ואומר דבית הילל זר ולא גוי קאמרי כמתניתין קיימא לן, בד"א בבכור שנשחט ונמצא כשר אבל בכור שמת או נשחט ונמצא טרפה אסור להאכילו לגוים ולכלבים דכל היכא דלא קרינא ביה תאכלנו לא קרינא ביה כצבי וכאיל להתירו לגוים ולכלבים, ומזה הטעם שנינו במסכת חולין בפרק הזרוע (ק"ל א' ורש"י) ואם מתו יקברו שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, דכל היכא דלא קרינא ביה תזבח ואכלת לא קרינא ביה כצבי וכאיל אבל פסולי המוקדשין שנשחטו בכשרות מותר להאכילן לגוים ולכלבים, תדע שכן הוא שאם לא כן קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא שהרי ר' עקיבא אומר בבכורות (ל"ב ב') דבכור בעל מום מאכילין אותו לגוים ואילו במסכת זבחים פרק טבול יום (ק"ג ב'—ק"ד א') שנינו שרבי עקיבא אומר שהשוחט בכור בעל מום בגבולין ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו משמע ולא בבשרו הרי למדת שמאחר שנמצא טריפה דלא קרינא ביה תאכלנו שלא יהנו בבשרו להאכילו לגוים, וכן פירש רבינו שלמה שלא התיר ר' עקיבא אלא עורו ולא בשרו, וגרס שם (ק"ד א') אמר רבי חייא בר אבא הלכה כרבי עקיבא ואף רבי עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא, ויש ספרים שגורסין שם אחר כך והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה ועור בשריפה, ורש"י אינו גורס שם אלא והילכתא כדברי חכמים ולא קאי אבכור בעל מום שדיבר בו ר' עקיבא שמזה פסקינן הלכה שיאותו בעורו אבל קאי אעור קדשי מקדש וארישא קאי דא"ר חנינא סגן הכהנים (ק"ג ב') מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה (ע"פ יראים סי' קמ"ב ע"ש).
